במקרים רבים העץ כאתר צילום הוא קלישאה קולנועית: כמקום מפגש רומנטי, אתר התבודדות של ילד היושב על ענף או לשיחה בין ילדים שיושבים על העץ ואולי הקימו שם בית מאולתר. העץ יכול להיות דמות קלישאית של עץ תוקפן ומרושע כמו בסצינה מהגרועות ביותר בתולדות הקולנוע מתוך (1957) From Hell it Came. כאשר מנסים בסרטים דלי תקציב לבנות דמות של עץ מכושף, פעמים רבות התפאורה והעיצוב של העץ כל כך מלאכותיים שבמקום פחד יש צחוק ונוסף אלמנט "טרשי" ומגוחך.
צ'אפלין ניצל את הזיוף של העיצוב האמנותי של עץ להגחכת טיפשות החיילים והמסר האנטי-מלחמתי בסרטו "הכתף שק" (1918). בסצינה הוא מחופש באופן מרושל לעץ, והחיילים (דמויי שוטרי קינגסטון) אינם מבחינים בהסוואה המגושמת. יוצר נוסף ניצל את המטען התרבותי של עצים הוא היצ'קוק. הפעם כסביבה פנטסטית "הלקוחה מאגדות". בסרטו "ורטיגו" (1958) שני גיבורי הסרט הולכים ביער של עצי ענק. האישה מושיטה את ידה עטוית הכפפה השחורה אל עבר גזע כרות ומצביעה על טבעות העץ. הסצינה משתמשת במוסכמות התרבותיות מבלי לגלוש לקלישאות, הצופים מהופנטים בדיוק כמו הגיבור שמהופנט מהאישה. את ההישגים האמנותיים צריך גם לזקוף לצלמו הקבוע של היצ'קוק רוברט בארקס וכמובן גם למוסיקה שחיבר ברנרד הרמן. הסצינה אגב מצוטטת בסרט "12 קופים" (1995) כאשר ברוס וויליס צופה בסצינה בבית הקולנוע וההקבלות בין הסרטים בהקשר להונאה וזמן מקבלות תהודה בזהות ההומאז' הזה.
מתוך "זכרונות" (פליני, 1973)
לסיום, אציין את הסצינה המשעשעת מתוך הסרט "זכרונות" של פליני (1973) בה הדוד תיאו עולה על העץ וצועק "אני רוצה אישה", מכאן נפרשות דמויות ססגוניות והמולה קרקסית כאשר פעם אחר פעם תיאו זורק אבן על מי שעולה בסולם. והסוף כפי שבטח ניחשתם… נזירה גמדה אומרת לו לרדת מהעץ והוא מסכים מיד.
* ליקט וסיכם אלעד פיכמן.
קול האמנויות 