ראיינו את המורה לתיאטרון אביטל וייס אקשטיין, אשר סיפרה לנו על עצמה ושיתפה אותנו בדרכה המקצועית ובתהליך העבודה המיוחד של יצירת הצגה על פי ש"י עגנון, עם תלמידיה – תלמידי כיתה ט' בבי"ס אורט בנימינה.
איך הגעת להיות מורה לתיאטרון? ספרי קצת על עצמך.
למדתי במגמת תיאטרון באורט בנימינה אח"כ תואר ראשון באוניברסיטה, המשכתי לתעודת הוראה וחזרתי ללמד באותו הבי"ס שבו למדתי. מעבר לכך אני מסיימת תואר שני בתיאטרון. אני רכזת פרויקט מצוינות של חטיבת הבינים באורט בנימינה כבר שנה שמינית.
זה הישג גדול הצגה בכיתה ט', זה משהו שהוא שגור בביה"ס?
בפרויקט הזה כן. זה פרויקט מצוינות של תלמידים בתיאטרון הם מתחילים בכיתה ז' עד כיתה ט'. שבכיתות ח' ו-ט' הם עושים הפקה גדולה. ההצגה הזו "האדונית והרוכל" הוצגה מול תלמידים מורים והורים וגם בגלל שהקהילה ביקשה עוד הצגות אז הופענו עוד פעמיים לאנשים מבחוץ- בתיאטרון "הבימה" ובאוניברסיטת תל אביב.
איך הגעת לעיסוק בעגנון?
שוש כרמל, שהובילה בשנים האחרונות פרויקט שמטרתו לעודד עיסוק של בני נוער ביצירותיו של עגנון דרך הכלי התיאטרוני, ואפי וישינצקי מפמ"רית תיאטרון הציגו את ההזדמנות ובזכותן התחלתי לעבוד על המופע.
היצירה של עגנון מאוד עמוקה, איך התמודדת עם עיבודה לתיאטרון יחד עם התלמידים?
נכון, היצירה מאוד עמוקה ויש בה הרבה רבדים שמתאימים לתלמידים. ברמה הכי כללית אם מפשטים את העלילה מדובר על אישה שהיא סוג של ערפדית ובני-נוער היום מאוד מתחברים לסיפורי ערפדים. זה היה השלב הראשון של לחבר אותם לקו העלילה.
מה היה השלב הבא אחרי יצירת החיבור לעלילה?
קראנו את הסיפור "האדונית והרוכל" כמה פעמים. בכיתה פירקנו אותו מבחינת הדמויות, מרכיבי העלילה, רצונות וניתוח טקסט. מיד לאחר מכן התחלנו לעבוד, אמרתי להם: "אני יודעת שאתם לא מבינים הכל וזה ממש ממש בסדר, נבין תוך כדי התהליך". זה היה תהליך ארוך ובעצם גם את התהליך הדרמטורגי עשינו תוך כדי העבודה. לא פרשתי בפניהם את כל המידע שיש לי על עגנון, אמרתי להם שתוך כדי אנחנו נגלה יחד. למעשה התחלנו לעבוד במקביל על שני טקסטים: על "האדונית והרוכל" וגם "ביער ובעיר". עם הזמן הרגשתי שהתלמידים מתחברים הרבה יותר ל"אדונית והרוכל" ושהסיפור גם מעורר בהם יותר רעיונות יצירתיים, אז החלטתי להתמקד ב"אדונית וברוכל".
איך התמודדתם עם רגשות חזקים כגון פחד שקיימים בסיפור?
לא התמודדנו עם רגשות כמו בתיאטרון ריאליסטי או בסגנון משחק סטניסלבסקי, אלא פעולות סיפור. קודם כל הבסיס הוא תיאטרון סיפור, מתוך זה שאני מספרת לקהל ואני מודעת לזה שאני שחקנית שמגלמת דמות. יש 18 תלמידים בקבוצה כולם היו אדוניות וכולם היו רוכלים, לא היתה דמות אחת, ולכן לא היה צריך להתמודד עם רגשות באופן הריאליסטי. מצאנו פתרונות חיצוניים ולא פנימיים מהשחקן, יש רגע שהוא מפחיד בו נייצר מצב בימתי שהוא נראה מאיים – למשל שימוש במוסיקה מפחידה יותר, או בניה של קומפוזיציה בימתית כמו שכולם יעמדו בשורה או להעמיד את השחקנים מאוד קרוב לקהל, או לייצר מוסיקה על-ידי מקצבים על הגוף וכך הלאה.
את יכולה להסביר את הרציונל הפדגוגי מאחורי הבחירה בפתרונות הבימתיים החיצוניים?
התפיסה האישית האמנותית שלי מתרחקת משיטת סטניסלבסקי, אני בעיקר עובדת מהשיטה של אן בוגרט שמאוד מתאימה לחטיבת הבינים. השיטה מתמקדת בקומפוזיציות ואלתור ומתבססת על תיאטרון פיזי, על תיאטרון תנועה. מתוך תפיסה שהטקסט הוא לא הבסיס להכול אלא התוצאה הסופית אחרי מיצוי אפשרויות נוספות. עם האינטואיציה של השחקנים ואלתור בזמן קצוב אפשר להגיע לתוצרים הרבה יותר משמעותיים מלעבוד על סצינה שוב ושוב. הקומפוזיציות המאולתרות האלה "מעיפות" את הדמיון של התלמידים. אני נותנת לתלמידים טקסט הם יוצאים לחצי שעה עבודה וחוזרים, מתוך זה אנחנו לוקחים מה שעובד. ככה יצרנו את ההצגה, ההצגה נוצרת יחד עם התלמידים. אני חושבת שזה נכון לגבי כל מקצוע – ברגע שהתלמידים חווים את האנרגיה של ההתלהבות של המורה הם אומרים לעצמם "אני חייב להיות חלק מזה" ואני מאוד אוהבת את השיטה של אן בוגרט ואת התוצאות שלה – כמו הצגות של שי פיטובסקי.
אני מתרשם שאת נותנת הרבה אמון בתלמידים, על אף גילם הצעיר.
כן, זו קבוצה שעבדה יחד איתי במשך שנתיים וחצי. אנחנו מכירים האחד את השני ואנחנו באמת בשותפות מלאה. לא היה מקום בו אני אומרת להם מה לעשות והם מבצעים את זה. אמרתי להם את זה מתחילת העבודה: "אני הבמאית החיצונית, בסופו של דבר אני ארכיב את הכל ביחד, אני אמצא לכם פתרונות כשצריך, אבל חשוב שזה יבוא מכם". למשל, בעבודה על הטקסט, בגלל שהוא כל כך מעניין ואחר, היתה תלמידה שהגתה את הרעיון של "מילון עגנון". היא אמרה שצריך לייצר לקהל מאגר של ביטויים ומילים שהם יבינו גם והיא לקחה על עצמה את הפרויקט הזה והיא אספה את המילים ופירשה אותם.
במה לימודי התיאטרון תורמים לתלמידים ברמה האישית?
תלמידים לומדים לעבוד בצוות, להיות חלק מקבוצה. למשל, היה לי תלמיד אחד שהיה בחו"ל שבוע לפני ההצגה וכל התלמידים התגייסו, בלי יוצא מן הכלל, ללמוד את הטקסטים שלו בעל פה רק בשביל להחליף אותו לחזרות. זה היה מדהים. מעבר לכך שהם נתרמים מבחינת הביטחון העצמי והדימוי העצמי הם היו חברים, הם היו משפחה, רצו להיות ביחד. היה כיף בכל רגע איתם.
קול האמנויות 