ראיון עם איתי קן תור – במאי, מפיק, רכז מגמה, מורה ומרצה לקולנוע
מראיין: אלעד פיכמן
איתי קן תור הוא יוצר דוקומנטרי בולט. סרטים בהפקתו ובבימויו הוצגו בטלוויזיה ובפסטיבלי סרטים בארץ ובעולם רבים ואף זכו בפרסים. במקביל ליצירתו כקולנוען לאיתי פעילות חינוכית רחבת היקף ועומק.
אתה יכול לספר על הפעילות שלך בתחום החינוך?
אני מרכז את מגמת הקולנוע בבי"ס הרב תחומי עמק חרוד, בו אני מלמד כבר 16 שנה. אני מרכז קורס "עריכת וידאו בעידן הדיגיטלי" באוניברסיטה הפתוחה וקורס שנקרא "מדריכי דיאלוג דרך קולנוע" במכללת אורנים שהמטרה שלו להפגיש מורים יהודים וערבים ולהוביל אותם לתהליך של יצירת סרטים דו-לאומיים עם שתי נקודות מבט שיבואו לידי ביטוי בסרט. הרעיון הוא להשתמש בכלי הזה שהוא היום אולי הכלי השפתי הכי דומיננטי, השפה הויזואלית והוידאו, כדי לחבר בין אנשים. אני גם מרצה לקהל של מבוגרים ותלמידים על קולנוע , בעיקר תיעודי אבל לא רק. בעיני זה חשוב גם כדי לקרב לקולנוע התיעודי וגם כדי לעורר מודעות לאופן שבו נוצרים דימויים ונוצרות כתבות ולפתח חשיבה ביקורתית על התכנים שאנחנו צורכים.
כשהיית תלמיד בתיכון היה לך איזשהו קשר לקולנוע?
למדתי בבית ספר "חוגים" בחיפה במגמה ריאלית מתמטיקה פיזיקה לא היה לי שום קשר לקולנוע. אני לא חושב שאף אחד דמיין שאעסוק בקולנוע. הלכתי ללמוד קולנוע כי במהלך הטיול של אחרי הצבא הבנתי שיש המון תחומים שמעניינים אותי ושאני אוהב לצלם והבנתי שדרך הקולנוע אני אוכל כל פעם להתעמק בתחום אחר ולהבין אותו יותר לעומק ולפגוש אנשים.
זה קצת מזכיר דוקומנטרי – לצלם אנשים לפגוש אנשים.
לגמרי. מה שעניין אותי מהרגע הראשון זה הקולנוע התיעודי. הקולנוע הבדיוני לא משך אותי. עניינה אותי המציאות והיבטים שונים של המציאות, עניין אותי טבע, עניינו אותי אנשים, עניין אותי לספר סיפורים אמיתיים. המרצה שלי לבימוי בשנה א' תמיד היה קורא לי "הדוקומנטריסט" כי הייתי נבדל משאר הסטודנטים שחלמו להיות במאים עלילתיים, אותי עניין ממש מ"דיי וואן" הקולנוע התיעודי.
אז אחרי הלימודים אני יודע שעבדת הרבה כעורך.
נכון. במהלך הלימודים למדתי את כל המקצועות והתמקצעתי גם כצלם, גם כעורך גם כבמאי וגם כמפיק. באמת בשנים הראשונות אחרי הלימודים עבדתי בעיקר כעורך וצלם של סרטים תיעודיים וגם ביימתי. להפקה נקלעתי יותר מאוחר.
והוראה או הדרכה זה משהו שכן היה לך בילדות?
כן. העיסוק בהדרכה הוא מגיל מאוד צעיר. הייתי פעיל מאוד בצופים, הייתי מדריך בצופים, מדריך בקורס הדרכה בצופים והייתי מרכז שבט צעיר. לימדתי כדורסל, בכיתה ח' הייתי כבר מדריך ומאמן.
יש בעינייך קשר בין כדורסל לבין הוראה או יצירה של סרטים?
שאלה מעניינת, מעולם לא חשבתי על זה. גם בספורט יש עניין של עבודה קבוצתית ושיתוף פעולה עם הרבה אנשים. כמו בספורט גם בקולנוע זו דרך מאוד ארוכה שדורשת הרבה נחישות והרבה אמונה והרבה רצון – אולי אפילו יותר מכישרון. מה שמשפיע זו באמת היכולת שלך "לרוץ למרחקים ארוכים" ולהיות מסוגל לספוג גם את המהמורות והמכות שאתה סופג לאורך הדרך.
אם כבר בהקבלות עסקינן. יש הקבלה בין זה שאתה רכז מגמה להפקה?
בוודאי. אני טוען שהתפקיד של מפיק זה לדאוג שיהיה סרט. זאת הגדרה מאוד רחבה אבל אחד הדברים המרכזיים זה להביא את האנשים לידי פעולה. אני חושב שכל רכז מגמה וכל מורה לקולנוע מעשי הוא בסופו של דבר סוג של מפיק שצריך להוביל אנשים שיבחרו רעיון, יחשבו מה הדרך הכי טובה לעשות אותו ובסופו של דבר כולם צריכים בסוף השנה להתייצב עם איזשהו תוצר גמור ובשאיפה גם טוב. זה כרוך בהמון דברים שבאמת מפיק נדרש אליהם כמו תכנון, יוזמה, ליווי וקצת פסיכולוגיה.
אני מניח שיש הבדל בין במאים שאפתניים שרוצים לעשות סרט לבין תלמידים בתיכון?
יש הבדל אבל בשני המקרים אני חושב שהיכולות שנדרשות ממך הן די דומות. במאי ברוב המקרים הוא זה שיניע וידחוף ואז התפקיד שלך הוא יותר ללוות, לחנוך, להציע רעיונות, לנסות למקד אותו ולפקס אותו. אצל התלמידים הרבה פעמים הפעולה היא לטעת מוטיבציה ולמצוא את הקול הפנימי שלהם, למצוא מה מעניין אותם, למצוא את הכוחות לעשות את זה ובסופו של דבר בשני המקרים יש משברים- בעולם של עשיית הסרטים או העולם הבית-ספרי. המפיק עוזר להתגבר ולחצות את המכשולים האלה.
אתה יכול לשתף בדוגמה על התפקיד של מורה בתהליך כזה?
תלמיד שבא מכיתה יותר מורכבת ויש לו בעיות בריאותיות והוא התלבט מאוד. בכיתה יא' הוא עשה סרט עם חברים שעסק במחלה שלו וביב' הוא רצה לעשות סרט בדיוני עם קבוצה אחרת שלא כל כך התקדם. ניסינו לעודד אותו לקחת מצלמה ולצלם את עצמו. לא היו לו יכולות טכניות גבוהות וכשהוא היה חוזר מצילומים מצד אחד הוא היה קורא לנו בלהט שנראה את החומרים אבל יום אחרי זה הוא רצה לגנוז את הסרט ולא לעשות אותו וממש עד הרגע האחרון הוא נע בשני צירים מקבילים ובסוף שכנענו אותו וגייסנו תלמידה אחרת שתערוך וזה יצא סרט מאוד מרגש על משהו מאוד אישי. יש דוגמאות על צוותים שרבים ומתפרקים, חוששים מגודל החשיפה שלהם או מתחילים להתווכח מי עשה יותר, או שחקנים שמבריזים, אין סוף מכשולים שהתלמיד מתמודד איתם ואתה צריך להיות שם בשבילו.
| איתי במהלך שיעור – המגמה כמקום של שיח |
איך אתה מעורר סקרנות אצל תלמידים בתיכון?
דבר ראשון אני מנסה לתת להם תחושה שהם במקום חם, במקום אוהב, במקום שלא ישפוט אותם. ושיאפשר להם להתפתח לאן שהם ירצו ואיך שהם ירצו, מקום של הקשבה, מקום של שיח. אני מבקש מהם להביא דוגמאות שהם אוהבים, אני משתף אותם בדברים שאני אוהב. אנחנו יכולים לנהל שיחה על משהו שקרה בחדשות ושמתחבר לחברה או לקולנוע. ההסתכלות היא רחבה. המון קשר אישי, המון שיחות אישיות, המון ניסיון להבין מכל תלמיד מה העולם שלו, שמעניין אותו. מה הקשיים שלו, מי האנשים שהוא יצליח לעבוד איתם בצורה הכי טובה. המסגרת הכי כללית: סרט עלילתי או תיעודי ומשם בעצם המשימה שלנו כאנשי חינוך היא להגיע ללב של כל תלמיד ולמצוא מה יפעיל אותו ומה ייתן לו את הרצון לעשות סרט. אין תשובה אחת- יש תלמיד שמה שיניע אותו זה הציונים, יש תלמיד שמה שמניע אותו זה החברים ויש תלמיד שזו בעירה פנימית לעשות את הסרט.
ואתה מסיים את התהליך בערב הקרנה. מדוע זה חשוב בעיניך?
ערב הקרנה הוא משמעותי קודם כל בשביל התלמידים עצמם. זה חשוב מאוד. מעבר לזה שזו סגירה חגיגית של כל מה שעברנו והתלמידים יצרו אני חושב שהקולנוע וכל אמנות בכלל חיה במפגש עם הקהל והמבחן האמיתי הוא כשמקרינים על מסך גדול מול קהל. לאו דווקא אם הקהל אהב, או מחא כפיים, או צחק במקומות הנכונים אלא זה המקום שאתה כיוצר מרגיש מה עובד ומה לא. כיוצר, כשסרט שלי מוקרן בטלוויזיה אין לי נגיעה ישירה עם קהל וזה חסר לעומת כשהסרט מוקרן מול קהל בקולנוע. אז אני מרגיש כל שניה וכל פריים איך הסרט עובד. הרבה תלמידים מאוד חששו מהרגע הזה בייחוד בסרטים האישיים או סרטים על דימוי גוף, או על המשפחה שלהם, היו לי יותר מפעם אחת דיונים עם תלמידים שרצו לא להקרין את הסרט ואחרי ההקרנה אתה רואה איך הנוכחות שלהם, ההתנהלות שלהם, כל ההליכה שלהם השתנתה. החזה מזדקף, זה עושה טוב.
| קהל צופה ביצירות התלמידים בערב גמר של מגמת הקולנוע |
מהפרויקט של דיאלוג דרך קולנוע יש לך דוגמה שאתה יכול לשתף?
יש סרט של מורה שגר בירושלים שהוא ואשתו היו מתעוררים כל לילה מקריאות של מואזין ובסופו של דבר הם גם עוברים דירה ואז בסדנה שלנו במכללת "אורנים" הוא פוגש מורה ערבי מקלנסווה שכבר במפגש הראשון הוא מספר שהוא מואזין. הם עושים סרט משותף ואז פתאום רואים מי זה המואזין בעיניים וזה סרט מאוד מעניין.
יש התנגדויות שעולות מהיוצרים לעשות סרט משותף?
אנחנו לא כופים לעשות שום סרט. הכלל שמנחה אותי בכל המקומות שאני עובד שהפרויקט הוא של היוצרים אם זה תלמידים, מורים או יוצרים מקצועיים. אף אחד לא אמור לעשות את הסרט שלי, את הסרט שלי אני עושה כבמאי. יש לפעמים חשש לגעת בפצע והתפקיד שלי לפעמים הוא לעודד שזה אפשרי ושזה חשוב.
אתה מרגיש שאנשים שעושים סרט יחד משהו בחוויה שלהם את האחר משתנה?
אני חושב שכן. אני לא משלה את עצמי שאנשים נעשים חברים לכל החיים מפרויקט אחד אבל אני חושב שהיכולת של המשתתפים להיכנס רגע לנקודת מבטו של האחר, לנסות להבין איך הוא מסתכל על העולם ולהכיל או לשמוע לפחות את הנרטיב שלו היא יוצרת שינוי. אני מאמין שזה נותן למשתתפים וגם לצופים איזושהי יכולת להסתכל לרגע אחרת על המציאות, בייחוד כשהסרטים מביעים את שתי הנקודות מבט כי בדרך כלל בסרט יש נקודת מבט אחת של במאי אחד. נהיה רגע כוללניים זה הקולוניאליסט הלבן שמגיע לצלם אוכלוסיות אחרות, כאן משמיעים את שני הקולות על המסך ויוצרים את הדיאלוג על המסך שזאת דרך עשיה מאוד מעניינת. למשל, סיפורים יכולים להצטלב, או שמצלמה יכולה פתאום להסתובב בסצינה והמצולם יקח את המצלמה וייצלם את המצלם, זה יוצר דברים מעניינים מאוד.
כמו שאני מתרשם הכל מתחבר לזה שאתה מרגיש שדוקומנטרי זה משהו שקשור מאוד למחויבות לחברה שבה אתה חי.
בהחלט, אני חושב שהקולנוע התיעודי רואה את עצמו מחויב לעשיה חברתית, מחויב להביא את המציאות, גם אם אנשים לא נחשפים אליה או לא רוצים להיחשף אליה, אל המסך.
| איתי ביום צילום של הסרט הדוקומנטרי "הנערים מלבנון" |
החשיפה שלך כיוצר למצוקות ולבעיות בחברה אין בזה משהו שמכביד עלייך ברמה הנפשית?
לא. הדברים האלה הם דווקא פחות מהדברים הקשים. המצוקות של בני-אדם נוגעות ומרגשות אבל אני מנסה באמת לראות איך אפשר להתעצם מכל מפגש כזה. איך דווקא האנשים שנמצאים בקושי, אתה הרבה פעמים מוצא שיש בהם כוחות ואנרגיות ואיזו תשוקה שהיא מעצימה. אני חושב שמה שיותר מתסכל זה חוסר המקומות להראות בהם סרטים תיעודיים, הקשיים הגדולים במימון והקשיים הגדולים בליצור תרבות. לצערי התחושה הכללית היא שזו לא מדינה שמעודדת תרבות.
מעבר לתקציבים כיצד זה מתבטא?
לדוגמה בערבי הקרנה, אחד המאבקים הקשים זה שאנשים יישארו עד הסוף. יש 11 או 12 סרטים ויש איזו תרבות שאנשים באים רק לפרויקט שלהם, של הילד שלהם או אפילו שלהם עצמם. נגמר הסרט שלהם והם יוצאים ואתה מוצא את עצמך בסוף האירוע עם קהל מצומצם יותר. בעיני זה מתחבר לזילות של התרבות, לאופן שבו אנשים צורכים תרבות והמדינה מתייחסת לתרבות. אני קשור ל"סל תרבות" ואתה מבין שתלמידים ייחשפו במקרה הטוב פעם בשלוש שנים לסרט, לא בטוח שתנאי ההקרנה יהיו ראויים, סביר להניח שזאת תהיה קבוצה של 200 בני נוער שלא בטוח שיהיו בשקט, זה רחוק מאידיאלי בשביל תרבות. יש הרבה מגמות קולנוע שממוקמות במקלטים וזה סימבולי בעיני ליחס שנותנים למקצוע הזה למרות שבעיני הוא אחד המקצועות שהכי מעצימים והכי חזקים במערכת החינוך. יש כתבה על פינלנד שבה מנהל בית ספר אומר שאנחנו מגדלים ילדים למקצועות שאין לנו מושג מה הם יהיו בעולם שאין לנו מושג איך הוא ייראה ומה שצריך לתת לילדים זה: יוזמה, עבודת צוות, למידה עצמאית וחשיבה ביקורתית. אלה המיומנויות שנדרשות לאדם בעולם העתידי ומקצוע הקולנוע במערכת החינוך נותן אולי את המענה הטוב ביותר, או אחד הטובים בדיוק לדברים האלה. תלמידים צריכים לפתח חשיבה ביקורתית, הם צריכים לעבוד בצוותים, להתמודד עם הקשיים שנובעים מהעבודה בצוותים, צריכים לפתח מוצר – לקחת אותו מהרעיון עד הביצוע שלו, שגם אם הם לא יעסקו יותר יום אחד בחייהם בקולנוע זה בהחלט סט של מיומנויות שישרת אותם בעולם העתידי.
נסיים בהמלצה לשלושה סרטים דוקומנטריים שלא אתה יצרת
אחד הסרטים שאני מאוד אוהב הוא של רענן אלכסנדרוביץ שנקרא "שלטון החוק", סרט שעוסק במערכת המשפט בשטחים. סרט מאוד רציני מאוד משמעותי ומעמיק שנעשה בו תחקיר מאוד ארוך. בעיני הוא סרט חשוב מאוד, שזכה בהרבה פרסים. אחרי הסרט הבמאי והמפיק יצרו פרויקט של העלאת כל החומרים של התחקיר לאינטרנט כדי שאנשים יוכלו לערוך דברים נוספים. פרויקט מאוד מאוד מרשים. הסרט אולי ארוך מידי להקרנה עבור תלמידים בבית ספר ואולי לכן פחות יגיע לקהל ישראלי. "פרינסס שואו" הוא סרט שאני מאוד אוהב. הסרט מדבר על העולם הדיגיטלי והאופן שבו הגלובליזציה והקשר בין העולמות מתחבר. סרט שעשוי מאוד יפה ובעשיה מאוד צנועה.
סרט נוסף "אח שלי גיבור" שמייצג אולי את הלב שלי – שהוא הקולנוע המתבונן, מה שנהוג לכנות "הקולנוע הישיר". הסרט משלב את המפגש עם אנשים ונופים (דברים שדיברתי עליהם בהתחלה).
אין סכנה ביצירה של קולנוע מתבונן שיהיו צילומים של הרבה שעות למשל של אנשים שהולכים בהימלאיה והולכים והולכים ויש לך שעות על שעות של הרים והליכה.
בקולנוע מתבונן אם בחרת את הדמויות מספיק טוב ואת הסיטואציות מספיק טוב אז הסיכוי שלא יהיה משהו מעניין הוא קטן אבל, בודאי שיש סכנה כזאת. בכל עשיה יש סכנה. כשאני מלמד אני אומר שאין מתכון אחד לעשות סרטים. אם היה כזה כולם היו עושים סרטים מצליחים, כנראה. אחד הדברים ביצירה היא שאתה כל פעם מתחיל מחדש. אתה אמנם יוצא לדרך יותר מנוסה אבל תמיד אתה מתחיל מסע שהוא חדש לגמרי ואתה לא יודע לאן הוא יוביל אותך ואיך הוא יתפתח.
יש משהו שאתה רוצה להוסיף?
לפני שמונה שנים התחלנו במגמה ללמד תלמידים של כיתות אתגר והגענו איתם בעיני להישגים מרשימים. הדבר הכי חשוב לתלמידים האלו, שחוו תסכולים במערכת החינוך במשך שנים, הוא שהם יחוו הצלחה. הם עשו סרטים על נושאים שמעניינים אותם וזה הוקרן בערב ההקרנה יחד עם התלמידים של הכיתות העיוניות. תלמיד למשל עשה סרט מכיתת אתגר ואמר לי ש"זה הדבר הכי טוב שעשיתי בשתיים-עשרה שנות לימוד שלי" .אני מבין שלאחרונה נלקחה החלטה שכיתות אתגר לא יוכלו ללמוד קולנוע (אלא רק במסגרת חינוך טכנולוגי ששם הדגשים אחרים ולומדים הרבה יותר שעות מה שלא משתלב בכל בי"ס) ובעיני זאת החלטה עצובה וזה שוב מראה את חוסר ההתייחסות להיבטים הרגשיים והאמנותיים שנמצאים אצל התלמידים.
קישורים להרחבה:
דף פייסבוק – מגמת הקולנוע עמק חרוד
קול האמנויות 